ממשלת ישראל בוחרת להתעלם מקיומן של הקהילות הילידיות בנגב, משל אם תתעלם מקיומן הן תעלמנה. ולכן, הכפרים הלא מוכרים בנגב נעדרים מהמפה, תושביהם מופקרים בעת מלחמה, וישנו מחסור חריף בנתוני אמת ודגימות מקומיות של הקהילות הללו. מחסור זה בנתונים מונע מתושבי הכפרים גישה לשירותים ממשלתיים ואזרחיים חיוניים , ודבר זה כפי שיפורט בהמשך – מהווה הפרה של זכותם הדמוקרטית של התושבים להשתתף בתהליכים דמוקרטיים ולמשל להצביע. 

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) שהיא גוף ממלכתי האמור לדגום את כלל אוכלוסיות ישראל, נמנעה במשך כל השנים מלערוך מפקד מקיף של כל הקהילה הבדואית. אין למדינה למעשה תמונה מקיפה של האוכלוסייה הבדואית הערבית בנגב, מצבה האזרחי, החברתי-כלכלי ועוד . מחסור בנתוני אמת מוביל לפגיעה במימוש זכויותיהם של התושבים ראשית ברמה התקציבית – המועצות האזוריות, מערך החינוך, הבריאות וכלל שירותי הרווחה נשענים על תקצוב פר אזרח, וללא מידע אמת, תושבי הכפרים הלא מוכרים תמיד נמצאים בתת תקצוב. היעדר אזורי תעסוקה התואמים למספר התושבים דורשי עבודה, מחסור במרפאות לבריאות הציבור, שירותי דיור ציבורי, מענקי מזון פוגעים בתושבי הכפרים . לא רק שהמדינה לא פועלת להוציא את הקהילות הללו מהעוני, היא גם מת עלמת מזכויותיהם לשירותים סוציאליים שוויוניים. הכפרים הבדואים לא נמצאים על המפה, והתושבים לא נמצאים במפקד. כל הנתונים הסטטיסטים על הקהילה הם הערכות ואומדנים מורכבים, ללא דגימה ממוקדת -שטח.