בנושא השכר, קיים פער בין נתוני הביטוח הלאומי לנתוני הלמ"ס בעקבות הגדרות שונות למשתנה השכר. בעוד שהביטוח הלאומי מדווח על ממוצע לחודש עבודה, הלמ"ס מדווח על ממוצע הכנסה לחודש. דבר שיכול להטות את נתוני השכר כלפי מעלה, אם מסתמכים רק על נתוני הביטוח הלאומי. כאמור, היעדר שגרות דיווח שוטפות מקשה על גיבוש תמונת מצב עדכנית. המדידה האחרונה המדווחת מתייחסת ל-3 שנים אחורה, מונעת הסקת מסקנות אודות השכר העדכני, בייחוד לאור ההתפתחויות השונות שקרו ב-3 השנים האחרונות בארץ בכלל ובחברה הבדואית בנגב בפרט, שכללו לאחר משבר הקורונה, מבצע שומר חומות ומלחמת חרבות ברזל.

נתוני השכר מצביעים על כך שהאוכלוסייה הבדואית נמצאת בשוליים הכלכליים של המדינה. לפי ההערכה של נגביה, יותר מ-63% מכוח העבודה שנמצא במעגל התעסוקה בחברה הבדואית בנגב משתכר מתחת לשכר מינימום. אם לוקחים בחשבון ששיעור כוח העבודה מכלל האוכלוסייה הבדואית בנגב, אשר עומד על-פי ההערכה שלנו על 46.4%, וששיעור התעסוקה בקרב כוח העבודה עומד על 51.7% לכל היותר, נמצא כי 24% בלבד מכלל האוכלוסייה נמצאת במעגל התעסוקה, כאשר 15.11% מתוכם משתכרים מתחת לשכר המינימום ו-8.87% משתכרים מעל לשכר המינימום. כלומר, רק 8.87% מכלל התושבים הבדואים בנגב משתכרים מעל לשכר מינימום.

יתרה מזאת, נתוני השכר מצביעים על דחיקה מתמשכת של השכירים הבדואים בנגב לשוליים הכלכליים. לאורך יותר מעשור, שכר השכירים הבדואים היה נמוך מכל אוכלוסייה אחרת בישראל, ופערי השכר הלכו וגדלו עם הזמן. בהתבסס על העלייה השנתית הממוצעת בשכר בחברה הבדואית בנגב, צפוי כי רק בשנת 2037 השכר הממוצע בחברה הבדואית בנגב יגיע לשכר הממוצע של שנת 2021 בחברה היהודית. לא די בכך, המגמה שנצפתה לאורך כמעט עשור מראה כי יש עליה בשיעור השכירים המשתכרים מתחת לשכר מינימום בחברה הבדואית בנגב מ-52.3% ב-2010 ל-57% ב-2019.

בשנים 2017-2019 שקדמו למשבר הקורונה, עלה שיעור המשתכרים מתחת לשכר המינימום והשכר הממוצע בחברה הבדואית ירד בהתאם. הנתונים משנת 2021 שלאחר פרוץ המגפה מראים עלייה בשכר הממוצע בחברה הבדואית בנגב, אולם עלייה זאת ניתן לייחס לפליטתם של שכירים שהשתכרו מתחת לשכר מינימום אל מחוץ למעגל התעסוקה. השערה זו מתיישבת עם הניתוח בפרק תעסוקה, שהראה כי לאחר פרוץ המגפה הייתה עלייה חדה בשיעורי האבטלה בחברה הבדואית.

תופעה זו נצפתה גם בקרב העצמאיים. ב-2021 עלתה ההכנסה הממוצעת של עצמאיים בחברה הבדואית, אך זו התרחשה במקביל לירידה של 27% במספר העצמאיים. כלומר, רק העסקים החזקים, אשר הניבו הכנסה מספקת, שרדו את משבר הקורונה. בעשור שקדם למשבר הקורונה, הייתה עלייה מתמדת בשכר העצמאיים, אולם מספר העצמאיים ביחס לגודל האוכלוסייה הבדואית בנגב קטן בהשוואה לאוכלוסיות האחרות.

בהיבט המגדרי, השכר החודשי הממוצע של נשים בדואיות עמד מתחת לשכר המינימום בכל נקודת זמן לאורך עשור, ועל אף שעלה ב-50% בין השנים 2010 ו-2019, השכר הממוצע של אישה בדואית היה פחות מ-50% מהשכר הממוצע של אישה יהודייה לאורך העשור כולו.