המאמר בוחן באופן שיטתי את מצב המיגון בחברה הבדואית בנגב – ממרחבים מוגנים פרטיים (ממ"דים), דרך מקלטים ציבוריים (Mixed Methods) ועד למצב המיגון במוסדות החינוך. המחקר נשען על מתודולוגיה משולבת ,(ומיגון ארעי (מיגוניות והיסקו הכוללת: ניתוח נתוני גמר בנייה ונתוני אוכלוסייה רשמיים (למ"ס, רשות האוכלוסין), מיפוי מקלטים ציבוריים באמצעות מערכת GovMap והשוואה בין-יישובית, מחקר שדה בקרב אחראי מיגון ב-32 יישובים בדואיים (שאלון מובנה כמותי ואיכותני), וניתוח מסמכי מדיניות ופסקי דין מרכזיים (בג"צים משנים 2014 ו–2025). שילוב מקורות אלה מאפשר להעריך את מצב המיגון לא רק ברמה הנומינלית (קיום מבנים), אלא ברמת הכיסוי האפקטיבי, התקניות, התחזוקה והנגישות בזמן אמת.
במישור המיגון הפרטי, הממצאים מצביעים על מחסור מערכתי עמוק במרחבים מוגנים דירתייים (ממ"דים). על בסיס נתוני גמר הבנייה לשנים 1995–2025 נמצא כי בחברה הבדואית נבנו רק 16,408 יחידות דיור העומדות בתקן (ולכן כוללות ממ"ד), המהוות מענה חלקי בלבד לצרכי האוכלוסייה. ההערכה הכמותית מצביעה על כך שכ-65% מהאוכלוסייה הבדואית בנגב אינה מכוסה במיגון פרטי תקני – נתון התואם נתוני סקר נגביה (נובמבר 2023), שבו 67.6% מהמשיבים דיווחו שאין להם נגישות למרחב מוגן כלל, ובכפרים הבלתי-מוכרים שיעור זה עלה לכ-92%. ניתוח מדיניות התכנון וההיתרים מראה כי המחסור בממ"דים אינו "כשל תודעתי" של התושבים, אלא תוצר ישיר של ירידה חדה במספר היתרי הבנייה לנפש ביישובים הבדואיים, היעדר תוכניות מתאר מוסדרות, והדרה תכנונית-משפטית המונעת מבני קבע וממ"דים בכפרים הבלתי מוכרים.
במישור המיגון הציבורי מתגלה פער קיצוני בין יישובים בדואיים ליישובים יהודיים סמוכים. על בסיס מיפוי ממשלתי, בכל שבע העיירות הבדואיות המוכרות והכפרים המוכרים במועצות האזוריות קיימים יחדיו רק 6 מקלטים ציבוריים עבור אוכלוסייה של 322,947 תושבים – יחס של מקלט ציבורי אחד לכל 53,825 תושבים. ברוב העיירות (חורה, שגב שלום, כסיפה, תל שבע, ערערה–נגב, לקיה) אין מקלט ציבורי כלל; רק ברהט (כ-81 אלף תושבים) קיימים 5 מקלטים ציבוריים, ובאבו תלול מקלט אחד. לשם השוואה, באופקים (כ-41 אלף תושבים) יחס הכיסוי הוא 1:273, ובמיתר (כ-11,800 תושבים) 1:369. הפער הזה מגלם משטר מיגון מדורג: תושב יהודי בנגב נהנה מגישה למקלט ציבורי בהיקף הנמדד במאות עד אלפי אנשים למקלט; תושב בדואי, אם קיים בכלל מקלט ביישובו, נדרש לחלוק אותו עם עשרות אלפים.
המענה הארעי, בדמות מיגוניות ומתקני היסקו, אינו סוגר את הפער אלא מבליט אותו. הנתונים הרשמיים מלמדים כי מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" (אוקטובר 2023) ועד ספטמבר 2025 הוצבו בכפרים הבלתי מוכרים 160 מיגוניות ו-74 מתקני היסקו בלבד. היקף שאינו מגיע אפילו ל-2% מן הצורך המשוער. מחקר השדה בקרב אחראי המיגון מצא כי כלל המיגוניות המדווחות ביישובים הבדואיים בנגב מאפשרות, בהתאם לתקנים הנדסיים, הגנה לכל היותר על פחות מאחוז אחד מן האוכלוסייה.
מעבר לפער הכמותי החריף, רוב מוחלט של המשיבים מעריכים את מצב המיגון כבלתי מספק באופן מהותי. כ-55% מהם דירגו את המיגוניות ככמעט חסרות תועלת, בשל מחסור בכמות, פיזור גיאוגרפי לקוי, תחזוקה ירודה ויכולת מוגבלת לספק הגנה מפני איומי טילים.
בנוסף, מתקני היסקו הם מתקני מחסה מאולתרים העשויים מחומרים קלים, ללא תקרה וללא יסודות תקניים. מתקנים אלו סובלים מהצפות בשטפונות ונסחפים בקלות, ובפועל מספקים מחסה מינימלי בלבד. ממצאים אלו ממחישים את הנחיתות המבנית של אמצעי המיגון המוצבים דווקא באזורים הפגיעים ביותר.
במערכת החינוך, הממצאים מצביעים על פער כפול: מחסור חמור הן במקלטים והן בכיתות לימוד. מערכת החינוך הבדואית בנגב כוללת 1,152 מוסדות (161 בתי ספר ו-882 גני ילדים), המשרתים 117,423 תלמידים ו-10,006 עובדי הוראה. למרות זאת, דווח על 780 מקלטים בלבד (508 בבתי ספר ו-272 בגנים). לפי תקן של 0.5 מ"ר לנפש, נדרש שטח מיגון כולל של כ-63,714 מ"ר, בעוד ששטח המקלטים הקיימים נאמד בכ-39,000–47,000 מ"ר – מחסור של 17,000–25,000 מ"ר, המקביל לכ-30%–40% מהגנה תקנית ומוערך בכ-400 מקלטים תקניים חסרים. במקביל, מחקרים רשמיים מצביעים על מחסור של כ-1,000 כיתות לימוד במערכת החינוך הבדואית בנגב; במציאות זו, מקלטים רבים מוסבים לכיתות, מעבדות או מחסנים, והשטח המדווח כמוגן אינו זמין בפועל בשעת חירום. בנוסף, רמת התחזוקה הממוצעת נמדדה כנמוכה (1.65 מתוך 3), כשביישובים הבלתי מוכרים הציון צונח ל-1.21 בלבד – עדות לכך שגם במקום שבו קיימים מקלטים, הם לעיתים קרובות אינם כשירים לשימוש.
לסיכום, הדו"ח מצביע על כך שמערך המיגון בחברה הבדואית בנגב אינו עומד בסטנדרטים בסיסיים של הגנה אזרחית: כ-65% מהאוכלוסייה אינו מכוסה במיגון פרטי; היקף המיגון הציבורי זניח עד אפסי; המיגון הארעי (מיגוניות והיסקו) מספק כיסוי שולי וצוותי הוראה. מכלול יותר את ההגנה על ילדים ופגיע; ובמערכת החינוך הפערים במקלטים ובכיתות לימוד מצמצמים עוד הממצאים מדגיש כי מדובר לא רק בכשל תשתיתי אלא במדיניות – הנעה בין היעדר היתרי בנייה, אי-הכרה תכנונית בכפרים, מדיניות הריסות, והצבת אמצעי מיגון נחותים – אשר יחדיו מייצרים אי-שוויון חריף בזכות לחיים ולביטחון בסיסי בין אזרחים בדואים לשאר אזרחי המדינה.
Migun_01.26_HEB_FINAL